הבעה אישית בשפת הצילום

במבט ראשון בתמונה אני שואל את עצמי האם אני צופה בתמונה בעיני הצלם שצילם את התמונה? ועד כמה היא משנה אצלי את התפיסה ולאחר מכן אני מביט בנושא התמונה ולומד.

חלק מהמסר שעובר אלינו הוא בעיני הצלם  וגם אפשר להוסיף השקפתו ודעתו על הנושא.ישנן לא מעט שאלות הנוגעות לצילום, מהן הסיבות העיקריות לפעולת הצילום ביומיום,  המסרים הויזואליים שכל אחד מאיתנו משתף, האם אני רוצה לעצור לרגע ולשתף חוויה אישית שעברתי, להציג יכולות אישיות, לשמר ולתעד את רוח המקום ולמה בעצם אני מצפה בשיתוף החוויות האישיות שלי.

אני נוכח במקום ומעביר ויזואלית את התחושה של מקום וזמן עם נושא המצולם וסביבתו, לעורר ולהביע רעיון ותחושה בסביבה שבה אני נוכח.אני מתאר דרך הצילום את הסביבה, ישנן דרכים להביע ולהעביר את המסר ולפעמים כדי לשמור על המרחב האישי של הנושא אני מוצא דרכים לצלם.אני תופס  פיסה קטנה מהמציאות שלנו, אני חוקר ולומד אותה. הצילום יכול להיות מעט אלים בדרך בה אנו מצלמים נושאים ונכנסים למרחב האישי של הזולת, אבל זו הדרך המוגבלת לחקור ולהבין את המציאות.ישנם שלושה שלבים ליצירת תמונה, הזימון,לאחר מכן המפגש והממשות, זה מפגש של אקראיות צרופה.אנחנו יוצרים את התמונה בסוף התנועה ומסכמים את השלושה שלבים, התצלום אינו ניתן לשינוי מבחינת התוכן, השלושה שלבים הוא רצף של בחירות אקראיות.התבוננות ממושכת בצילומים כפעולה יומיומית מאפשרת לי להבחין בתמונות לעומק ולנתח סגנונות. נושא הצילום מתחלק לשלוש פעולות, או שלושה ריגושים:לעשות, לחוות, להסתכל. העושה הוא המבצע הצלם,המסתכל הוא אנו המתבוננים בתמונה והאדם או העצם הם המטרה של הצילום.מי הוא הנושא היום בצילום, עד כמה המצולם, האובייקט הוא  הספקטרום הוא הנושא המדובר. (רולאן בארט

המסרים הויזואלים שכל אחד מאיתנו מעביר וגם אפשר להוסיף השקפתנו והדעה שלנו על הנושא מהמקום שבחרנו להציגו.

מבטא את הסביבה

כדי לשמור על המרחב האישי של הנושא אני מוצא דרכים מוגבלות לצלם אותו. נערה ברחוב, ברגע אחד היא בוהה בעמוד או מביטה במודעה , אני תופס רגע ממשי פיסה קטנה מהמציאות שלנו, אני חוקר ולומד אותה בו זמנית. הצילום יכול להיות מעט אלים בדרך בה אנו מצלמים נושאים ונכנסים למרחב האישי של הזולת, אבל זו הדרך המוגבלת לחקור ולהבין את המציאות.

תופס רגע דרך השתקפות

ברגע הצילום סובב את הראש הצידה והכובע הפך להיות הנושא

במקום שאנחנו בוחרים להרחיק את נושא הצילום, הסביבה משחקת תפקיד ושאר האלמנטים הטכנים

נוכח במקום ומעביר ויזואלית את התחושה של מרחב וזמן עם נושא המצולם וסביבתו שנאמרת כאמצעי להבעת עמדה

שלוש דמויות שלושה נושאים במרחב אחד.

ישנם שלושה שלבים ליצירת תמונה, הזימון,המפגש והממשות, זה מפגש של אקראיות צרופה. במקרה הזה התפרצות הגל הפתיע את כולנו ובלא ידיעה של הנושא להקפאת הרגע. אני יוצר את התמונה בסוף התנועה ומסכם את השלושה שלבים, התצלום אינו ניתן לשינוי מבחינת התוכן,  השלושה שלבים הוא רצף של בחירות אקראיות

לעשות, לחוות, להסתכל. העושה הוא המבצע הצלם,המסתכל הוא אנו המתבוננים בתמונה והאדם או העצם הם המטרה של הצילום, הם הנושא הספקטרום של אומנות הצילום.

מודעות יתרה לפגמים בשלב הצילום יוצרת את המחשבה של חוסר נוחות.

אני מעמיד את עצמי מול הצלם מציג נוכחות לרגע.

ביני לבין עצמי אני מודע שהתמונה לא משקפת אותי.

המתבונן בתמונה מביט בי ומזווג אותי לאישיות אחרת שכל רצוני הוא שדמותי תחפוף את האני העמוק שלי.

ישנו אי סדר כללי בכל מה שקשור להגשת התמונות.

סלפי, הצלם הוא המצולם והוא נושא הצילום.

בשפה המקצועית של הצילום תפקידו של הצלם הוא לספק מידע,לייצג, להפתיע,לשמש סימן,לעורר תשוקה. הצילום: תמיד מיוצג בו נושא כלשהו, סוג של אקראיות צרופה.

צפייה בתצלום מושך את ליבי פרט מסוים אני חש שעצם נוכחותו משנה את דרך התבוננותי.

התצלום נוגע ללב כאשר אני משחררו מן הפטפוט הרגיל, טכניקה, ממשות, כתבה, אמנות. לעצום עיניים, להניח לפרט עצמו לעלות ולהתגלם בתודעה.

הצלם מגניב אלינו את האמונה שיש בנושא המצולם רוח חיים ומסביב חגה הממשיות,המציאות.

סוכה למציל ומזח לקופצים למיים.

שער ישן מזכיר תקופה של ילדות וזמן שהתכווץ

נזכר בכביש ישן בדרך צדדית ופיסת אור אחרונה.

אנחנו חיים בעולם של דימויים, הדימויים קיימים, מיוצרים ונצרכים, אם אני דימוי למשהו או למישהו שחביב על המתבונן הנה הפכתי לקיים, ונאהב

החיבור בין אם לבנה.

חוויות בבית.

הנסתר אמיתי יותר מהנגלה.

בחלוקה ביני לבין הציבורי אני מבקש להביע את הפנימיות בלא לוותר על הפרטיות.

בחלוקה ביני לבין הציבורי אני מבקש להביע את הפנימיות בלא לוותר על הפרטיות.

החובבן כאי בשלות של אמן, מישהו שאינו יכול או אינו רוצה להגיע למיומנתו של בעל המקצוע.

הבעה היא התוספת הבלתי מתפשרת של הזהות.

רוב הצילומים שלנו הן מסכות.

לפתע פתאום ישנו תצלום שבו נעלמת המסכה נשארת הנפש חסרת גיל אבל לא מחוץ לזמן

כיצד אני אמצא את הארשת הנבונה(הבעת פנים) בלא שאחשוב על שום דבר נבון. ישנו שלב פרדוקסלי בשלב הצילום, דבר והיפוכו, הנושא מביט בי ולא מביט, אני חושב על משהו נבון כדי להגיש ארשת נבונה ובמקביל מרגיש את כובד העדשה וביקורת האנשים על התמונה.

אנחנו חיים בעולם של דימויים, הדימויים קיימים, מיוצרים ונצרכים, אם אני דימוי למשהו או למישהו שחביב על המתבונן הנה הפכתי לקיים, ונאהב.

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.